לפניי בקשת המדינה למתן צו להפקדת ערובה להוצאותיה, במסגרתו עותרת המדינה לחייב כל אחת מקבוצות התובעים בהפקדת ערובה להוצאות, מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "
התקנות"), בסכום שלא יפחת מסך של 20,000 ש"ח, לכל קבוצה.
התביעה והבקשה
:
1. בכתב התביעה, שהוגש בתיק זה, עותרים המשיבים לחיוב המבקשת בפיצויים בגין אירוע מיום 4.1.2009, במהלכו, על פי הנטען בתביעה, ירו כוחות צה"ל פגז לעבר קבוצת תושבים, שרובם ילדים אשר הלכו באזור בית לאהיא אצלאן וכתוצאה מכך נפצעו המשיבים 4, 6 ו- 7. מוסיף כתב התביעה וטוען, כי כוחות צה"ל המשיכו לירות ומהירי נהרג המשיב 2 שניסה להגיש עזרה לפצועים ולאחר מכן, מירי נוסף שבוצע בעת פינוי הפצועים לאמבולנס, נהרגו המשיבים 1, 3 ו- 4 והמשיב 5 נפצע באורח קשה.
בכתב הגנתה טוענת המבקשת, כי התביעה התישנה, או לקתה בשיהוי רב וכי יש לדחותה גם מכח הוראות סעיפים 3, 5(א)(2), 5(א)(3), 5(א)(5), 5ב', לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב -1952 (להלן: "
חוק אחריות המדינה"), או כל אחד מהם, וגם משום שלא צורפו אליה צווי ירושה של המנוחים.
כן מכחישה המבקשת את הנזקים הנטענים וכן קיום קשר סיבתי בינם לבין פעולותיה. מעבר לכך טוענת היא, כי גם אם יידחו טענות אלה, הרי, מכל מקום, מדובר בפעולה שנעשתה במהלך מבצע "עופרת יצוקה", כי מדובר במעשה מדינה וכי על פי הדין הבינלאומי הנוהג, אין מדינה נושאת באחריות לנזקי הצד שנלחם נגדה ולכן, לשיטתה, יש לדחות את התביעה על הסף.
בנוסף טוענת היא, כי סיכויי ההגנה מעולים, לא רק מאחר שמדובר בפעולת מלחמה, אלא גם משום שכוחות צה"ל שפעלו באזור נמצאו בסכנת חיים של ממש. בין היתר נטען, כי בוצע יריר בעת שצוות לוחמי הקרקע זיהה פעילי טרור חמושים כשהם מנסים לפגוע בכוחות צה"ל ו/או לשגר רקטות ובאחד המקרים בוצע ירי, בהתאם לנהלים, לעבר פעילי טרור חמושים, לאחר שכוחות צה"ל, שפעלו באזור, זיהו אותם עושים שימוש ברכב אמבולנס, למטרות טרור ופורקים ממנו רקטת שיגור.
מוסיפה המבקשת וטוענת, כי סוגית החיוב בערובה בתביעות כגון אלה נדונה בפסיקה פעמים רבות וכי בתי המשפט נוהגים לחייב תובעים שאינם תושבי מדינת ישראל בערובה להוצאות הנתבעת. המבקשת מפנה לפסקי דין התומכים בטענתה, ובכללם - פסק דין שניתן רק לאחרונה ע"י ביהמ"ש העליון ברע"א 7160/11
אלדאים נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 13.11.11), שם אישר ביהמ"ש העליון את החלטת בימ"ש קמא, אשר לא קבעה חיוב גלובלי, שיחול על כל התובעים, אלא חייבה כל אחת מקבוצות התובעים בערובה בסך 20,000 ש"ח.
עוד טוענת המבקשת, כי מדובר, על פני הדברים, בתביעה על סך מיליוני שקלים, שניהולה מכביד והוצאות ניהולה רבות, בין היתר לאור מציאות הלחימה בשטח והקושי לברר את העובדות ולאתר חומר ראיות בנוגע לכל אחד ואחד מהמשיבים והיא עותרת לקביעת ערובה בסכום ריאלי, תוך שהיא מציינת, כי מגמת הפסיקה הינה להעמיד את הערובה על סכום של 20,000 ש"ח.
כן נטען, כי די בהיות המשיבים תושבי חוץ - תושבי עזה, הנמצאת מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל, ובכך שאין בידם להצביע על נכסים בתחומי מדינת ישראל, מהם תוכל המבקשת להיפרע הוצאותיה במקרה שהתובענה תידחה, כדי לחייבם בהפקדת ערובה, מה גם שאין כיום אפשרות של אכיפת פסקי דין, או גביית הוצאות בשטחי עזה.
טענות המשיבים
:
2. המשיבים טוענים, כי יבקשו לדון, ראשית כל, באחריות המדינה לנזק ולאירוע ורק בשלב מאוחר יותר, בשלב השני, תידון שאל גובה הנזקים וכי בפיצול זה יש כדי לצמצם את ההוצאות ולהשליך על ההחלטה בבקשה זו.
לטענת המשיבים, המבקשת עותרת לחיובם בערובה מתוך שיקולם זרים, ביודעה כי לא יהא בידם להפקיד כספים וכך יאלצו לחזור בהם מתביעתם. כן נטען, כי במטרה זו, נוהגת המבקשת להגיש בקשות דומות בכל התביעות מסוג זה, באופן שיטתי וללא הבחנה או הצדקה.
כן טוענים המשיבים, כי טענות המבקשת, בכתב הגנתה, הינן טענות סתמיות וכי סיכויי התביעה הינם גבוהים או וודאיים. לטענתם יש לבחון כל מקרה לגופו וכך, במיוחד, במקרה זה, בו בוצע יריר לעבר אמבולנס. ב"כ המבקשים מפנה לפסקי דין בהם נדחו בקשות המדינה להפקדת ערובה, גם בתביעות כגון אלה ומצביע על גובה הערובות שנקבעו במקרים אחרים.
עוד טוענים הם, כי גם בתיקים בהם המבקשת מודה באחריותה ומנהלת מו"מ לפשרה, היא עותרת לחיוב בערובה להוצאות.
דיון ומסקנה
:
3. תקנה 519(א) לתקנות, הקובעת כי ביהמ"ש רשאי לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום הוצאותיו של נתבע, אינה קובעת את הקריטריונים על פיהם יפעיל ביהמ"ש את שיקול דעתו ואלה נקבעו בפסיקה, אשר קבעה מספר כללים, המדריכים את ביהמ"ש בשיקוליו.
בראש ובראשונה יש ליתן דגש לזכות הגישה לערכאות, אשר נאמר עליה, כי היא "זכות יסוד חוקתית מן המעלה הראשונה" - רע"א 544/89
אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פ"ד מד(1) 647, 650; רע"א 733/95
ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577, 29.
אולם, גם זכות זו, עם כל חשיבותה, איננה עומדת בבדידותה. אחיות לה זכויות אחרות, בין זכויות יסוד ובין זכויות פחותות מהן במעלה, ועל ביהמ"ש לאזן בין כל הזכויות הקיימות במרחבה של התובענה ובמסגרת הפרמטרים שעל ביהמ"ש לבחון, הן לעניין עצם הטלת הערובה, והן לעניין גובהה, קיימות גם נסיבות האירוע וסיכויי התביעה על פי כתבי הטענות.
4. סבורתני שעל ביהמ"ש ליתן משקל גם לעובדה שהמדינה היא הנתבעת, על כל המשתמע מכך, אולם אין זה שיקול מכריע, אלא שיקול אחד בכלל יתר השיקולים. לענין בחינת בקשה כזו נאמר: "יש, איפוא, לבחון כל מקרה, על פי עובדותיו הספציפיות, תוך עריכת איזון נכון בין זכותו של התובע לפנות לערכאות, ובין זכותו של הנתבע להיפרע הוצאותיו, במקרה של דחיית התביעה" - בר"ע (חיפה) 1191/04 -
מדינת ישראל-משרד הבטחון נ' אבו עמרה עלי עבדאללה, תק-מח 2004(1), 7988, עמ' 7990, וראו גם: בש"א (חיפה) 9404/04 -
מדינת ישראל-משרד הביטחון נ' נג'יב סופי, תק-מח 2005(3), 1382.